רקטות וטילים עלינו יישובי הדרום!!! 

להורים המודאגים:כמה עצות להתמודדות עם פחד הילדים המטילים.

במסגרת ההתנדבות השבועית שלי, קיבלתי הרבה מאוד שיחות מהורים מודאגים מאזור הדרום.

הילד/ה שלי לא מוכן לצאת מהממ"ד, הוא רוצה לישון שם בלילה, במהלך כל היום את כל הפעילויות עושה בתוך הממ"ד או קרוב מאוד לשם... מה עושים? לקחת אותו לטיפול? שואל ההורה בדאגה.

הורים יקרים, המילים הבאות מופנות אליכם!

כל מה שקורה עכשיו לילדכם, הפחד מהאזעקות והטילים הינו נורמלי לחלוטין במצב שנקלענו אליו. ירי רקטות וטילים מביא את הגוף האנושי למצב של תגובה הישרדותית, הגוררת אחריה מערך שלם של סימפטומים גופניים ומנטליים:

  ·           קושי לנשום, קושי להירדם, דופק מואץ  ,   תחושה של בחילה, חוסר תיאבון...

·           פחד לצאת החוצה, או פחד להישאר לבד בבית... חלומות קשים ומפחידים ועוד

כל אלו הם תגובות גוף אוטומטיות שקשורות לתגובות הישרדותיות, אופייניות בכל מצבי משבר. הסימפטומים הללו מסמלים את הקשיים של הגוף האורגני לחזור לשגרה שהופרה ברגע, וגם לבקש עזרה מהסביבה, הגוף לבדו עכשיו מתקשה להתמודד הוא מבקש שנתגייס לעזרתו. הוא זקוק להרגעה ותחושת בטחון.

ישנו מסר אחד ועיקרי שאנו רוצים לחלוק עם הילדים: " זה בסדר לפחוד, זה בסדר לבכות, בסדר להיות עצוב או מודאג ...!

אם הילדים אוגרים רגשות אלה ואחרים, ואינם מצליחים לקבל הזדמנות לבטאם הם ימשיכו לסבול ללא אפשרות לשחרר אותם. הרגשות, על כל מגוון הקשת שלהם הינם חלק חשוב של עצמנו. לעיתים הרגשות אף הופכים לבכי חזק וקורע לב, לעיתים בעיטות, מכות, צרחות או כשהן נדחסות פנימה, הילד נסוג ונאחז בשמיכה או בחפצים מוכרים אחרים המאפשרים לו סוג של תחושת בטחון.

אני שומעת שוב ושוב את פעולות השכנוע הרבות שנעשות כדי ל"עזור לילד שלא יפחד". ברור שאנו עושים זאת כי לנו עצמנו לא קל להיות במצבים בהם מתקיים ביטוי של רגשות כמו פחד, עצב, בכי או כעס. אנו רוצים מיד לראות את הילדים חוזרים לשגרה, לראות אותם שמחים ומאושרים כמו קודם וכמה שיותר מהר. ואז ההורים אומרים, "אני מסביר לו בהגיון ש... אני מבטיח לו שמיד אעיר אותו, שמיד נרוץ לממ"ד וזה לוקח רק X    שניות..." הורים יקרים בזמן זה של פחד וחרדה ההיגיון מתקשה לעבוד.

בטכניקת ההתמקדות הדרך היעילה והעוצמתית ביותר לעזור לילדים היא:

1.        לתת להם תשומת לב ממוקדת ומלאה ללא הפרעה.

2.        להיות קרובים לילד באופן פיזי (לעיתים לשים יד על הכתף) מבלי לנסות לשכנע אותם להפסיק את התנהגותם.

3.       להקשיב להם הקשבה ייחודית, עם תשומת לב ספציפית לחוויית הגוף בזמן הפחד. ולבקש שיספרו לנו על תחושותיהם בזמן השיחה.

נוכל לומר למשל: "אתה שם לב שיש שם פחד..." כדאי להצביע לעבר הגוף. או "משהו שם..., חלק ממך שם, מרגיש פחד עכשיו..." בדגש על חלק ממך.

כשאנו מדגישים עבור הילד שיש מקום עכשיו שמרגיש פחד, אנו  יוצרים הפרדה בינו לבין הפחד שהוא חווה. אנו עוזרים לו לחוות את עובדת היותו ישות נפרדת מרגשותיו וחוויותיו, כדי שאלו לא יציפו אותו.

4.       ונמשיך בשיחה ונאמר: "אתה רוצה לספר לי עוד על זה?" זו הזדמנות לפתוח בפניו את האופציה של להמשיך לספר (אל תדאגו גם אם לא יעשה כך מיד). המטרה שלנו כהורים היא לתת במה ולאפשר לילדים לדבר ולהביא לביטוי את רגשותיהם.

5.       ואם הוא יענה נוכל להמשיך בכוון של
"כמה גדול הפחד שם עכשיו?" ענק, גדול, בינוני או קטן...
ו"איפה אתה מרגיש את זה בגוף?"
ו"כמו מה זה מרגיש שם, הפחד הזה?"

6.       ונציע ונאפשר לילד לצייר אותו, לפסל אותו ...

בתגובות אלו ניתנת אפשרות לילד לחוש שיש מבוגר שמקשיב לו. לא פוסל את הפחד, לא מבקר את הילד ולא דורש ממנו מאום... הם ביחד שמים לב שהנה התעורר שם משהו וזה בסדר לחוש פחד, זו אחת מתכונות היסוד של כל בן אנוש. פחד הוא רגש לגיטימי, כולנו פוחדים. החשוב הוא לא להכחיש אותו, לא להתעלם ממנו  וגם לא להזדהות איתו.

אנו ההורים מהווים עבור הילדים "מודל להתמודדות במצבי משבר". מוטל עלינו תפקיד חשוב עכשיו, עלינו לווסת את הפחדים שלנו כהורים ובקול מרגיע במידת האפשר ניתן לגיטימציה לכל תגובות הגוף של הילדים.

יחד עם כל הנאמר פה ברור שאם דפוסי התנהגות קיצוניים ימשכו לאורך זמן ואיננו רואים כל הטבה, מומלץ לחזור ולהתייעץ עם מומחים.

לסיכום: דרך הקשבה ודיאלוג אנו משתפים פעולה עם תגובות הגוף החווה, כדי שהוא יוכל להתחבר שוב למאגר הכוחות המרפאים שמצוי בו. התמקדות מלמדת אותנו להיות עם הסימפטומים שנחווים, במקום להלחם בהם, להכיר בקיומם. להיות בהקשבה ייחודית לכל מה שקורה בלי שיפוטיות וביקורת.

למאמר נוסף בנושא הקליקו- http://www.focusing.co.il/articles.asp?id=32&id1=10  

תוכלו להאזין לראיון ברדיו  קול הנגב בתקופת עוטף עזה - באתר עלינו

   לפורום - http://www.focusing.co.il/forum.asp  

לפרטים / שאלות / לפניה לטיפול : 052-4680055

הכותבת: בלהה פרולינגר- פסיכותירפיסטית בעבודה עם טראומה, בטכניקת ההתמקדות